<h1>ספר התרומות שער נ"ב חלק ג'</h1>
<h2>דף יב:</h2>
ותו גרסינן בסנהדרין [ל"א ע"א] ההיא אתתא דנפק שטרא מתותיה ידה בבי דינא ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא והימנה רב נחמן משום מגו דאי בעיא קלתא ולא אפקא בב"ד. והיכא דאפקא בבי דינא ואתחזק בב"ד אם מתחלה הוציאו השליש לזכות הלוה אה"נ דמהימן אפילו אפקיה בבי דינא, ואע"ג דאזל ליה טענת מגו דאי בעי קלתיה כההיא עובדא דההיא אתתא. איכא דאמרי לא הימנה ר"נ, דס"ל כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרינן. התם נראה דההוא שטרא בתורת שלישות אתא לידה דההיא איתתא והמלוה היה מבקש מעותיו מן הלוה והיא הוציאה אותו שטר בב"ד ולא קאמרה מידי ושתקה עד שנתקיים השטר בב"ד, והשתא אמרה פריעא הוא, מש"ה לא הימנה ר"נ דכיון שהוציאה לתביעת המלוה ושתקה עד שנתקיים ה"ל כמאן דאמר ידענא ביה דלא פריעא הוא והשתא מהדר קא מהדרא בה, ומש"ה לא הימנה לחוב המלוה כיון דמתחלה הוציאתו לזכות המלוה. אבל שליש שהוציא השטר לזכות המלוה ומיד שמביאו לב"ד טען ידעתי בו שהוא פרוע כולו או מקצתו בודאי מהימן בתורת שליש אפילו לר"נ. וכל זה שהוצרכתי לדחוק הענין מפני שיש פוסקין כאיכא דאמרי דסנהדרין דקתני לא הימנה ר"נ משום דאפקא לב"ד ואתחזק דליכא תו שום מגו דאי בעי קלתא. אבל אנן לא פסקינן כההוא לישנא בתרא, דהא איתותב כדאמרינן איתיביה רבא לר"נ סמפון שיוצא בב"ד אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים או שיצא מתחת ידי שליש הרי זה כשר, אלמא שליש מהימן ואע"פ שהוציא בב"ד ואיתחזק בב"ד, תיובתא דר"נ תיובתא. וכיון דאיתותב בכל ענין נאמן שליש ואע"פ דאפקיה בב"ד ואתחזק בב"ד. וכן פסק הרמב"ם [מלוה פט"ז ה"ח] וז"ל שטר שהיה ביד שליש והוציאו מתחת ידו בב"ד ואמר פרוע הוא נאמן ואע"ג שנתקיים השטר, שאלו רצה היה שורפו או קורעו, ע"כ. וכן שליש שמת ונמצא כתוב מכתיבת ידי שליש או מכתיבת ידי אחר ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא, ואע"פ שאין עדים על הכתב הרי זה שטר פרוע. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [שם]. ובתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל שליש נאמן בלא שבועה, דחזקה אין אדם חוטא ולא לו, האי דנפקא שטרא מתותי ידיה ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא והימניה רב נחמן מי אצריכה שבועה. ומעשים בכל יום כשהשלישות יוצא מתחת ידו נאמן בלא שבועה. וכתב בעל מתיבות אמרי רבנן שליש קרוב נאמן, דהא אמרינן [גיטין ס"ד ע"א] שליש נאמן משניהם מ"ט דהא הימנוהו ותנן [סנהדרין כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך [אינו] יכול לחזור בו. וכל זמן שהשלישות בידו נקרא שליש ואע"פ שעבר הזמן שהיה לו להחזירו לאחד מהן ולא החזיר עדין שליש הוא ונאמן. וכתוב בספר העטור מסתברא שאם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר אותו זמן אין לו ליתן אלא [בפני] שניהם, ויבא בפני ב"ד ויפרש ענין השלישות בפניהם, שמא יפול ביניהן מחלוקת ואם יצא השלישות מידו לא יהא נאמן אלא כעד אחד, ולפיכך צריך שיכתבו ב"ד הענין ויחתמו או שיודיעוהו תחלה כי היכי דעבדינן [בנפרע] שלא בפניו, ע"כ.
והיכא דלא מודו לשליש דאוקמוה שליש איכא מ"ד דכי אמרינן שליש נאמן משניהם דוקא כי קא מודו תרוייהו דאוקמוה שליש עליהם מההוא מדעם דאיתיה תחת ידו, וזה לשון שליש מלשון משולש א"נ מלשון מקרא [שמות י"ד] דכתיב ושלישים על כולו, והוא שיש עסק או ענין בין שניהם, וכדי שלא יפול מחלוקת והכחשה ביניהם משלשים אותו עסק ביד שלישי להיות נאמן עליהם, והיינו הוא דמהימן משום דהא הימנוה תרוייהו עליהו ובתר הכי אי טעין חד דפרע מהאי שטרא כ' דינרין ואידך קא טעין דקא פרע נ' ואמר שליש כחד מנהון או דלא כחד מנהון, ותרוייהו מודו דאשלשוה עלייהו איהו מהימן טפי מנייהו, אבל היכא דלא קא מודה האי דפליג בהדי שליש דאוקמיה שליש עילויה אלא דקא טעין דמעולם לא הוה שליש ביניהון או דקא טעין עלויה חד מינייהו דבפקדון מסריה ניהליה דליהדרי בידיה כל אימת דתבע ליה מיניה, לא מבעיא אי איכא תרעומת ביניה לדיליה לשליש וקא מחייב תשלומין ההוא שליש אי קא מודה דהשתא דכפר ה"נ נוגע בדבר ולא מהימנינן ליה, [אלא] אפילו לא מחייב איהו במידי אי איכא כפירה ביניהון של לוה והמלוה והשליש מעיד עליהן כאחד מהן לא אמרינן בהא השליש נאמן, כיון דאיהו אומר לשליש כי בפקדון מסרו בידו ולא היה שליש ביניהם מעולם ונמצא שיש הכחשה בינו ובין השלישות מענין השלישות, אע"פ שאין עליו שום חוב ממון תו לא מהימן ביניהם. ולפי סברא זו צריך שיעשו שניהן השלישות בעדים שיעידו ביניהם אם יפול הכחשה בין השליש וביניהם לכפור בו השלישות. וסברא זו בעיני סברא דלאו דסמכא היא, דלעולם השליש נאמן בכל דבר כשנים, אחר שהשלישות יוצא מתחת ידו, ואע"פ שיש הכחשה ביניהם ומכחיש אותו אחד מהן שלא היה שליש ביניהם כי נפקד מאחד מהם היה, הוא נאמן ביניהם ויעשה כדבריו. וכדגרסינן בגיטין פרק התקבל [ס"ד ע"א] איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין, כלומר שאהיה שליש להולכה ועשיתי שליחותך ונתתיו לה, רב הונא אמר בעל מהימן, דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדידיה הוה יהיב לה כיון שהם בעיר אחד, ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה, הרי הוא מודה שהאמינו על דרך פקדון מ"מ, ומדהימניה ואודי כי אפקיד בידיה להאמינו עליו מעתה ואפילו הוא מכחישו וזה טוען דלגרושין מסרו בידו. ואותיב ר' אבא לרב הונא מההיא דתניא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם, וקשיא לרב הונא דאמר בעל נאמן ולא שליש. ופריק שאני ממון דאיתיהיב למחילה, כלומר דכיון שהאמינו ומסרו בידו אפילו לפקדון האמינו לכל דבר שיאמר, אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינו. ופסק הרב בהלכותיו כרב חסדא. מכל זה למדנו דכיון דההיא דשליש נאמן משניהם דקא מקשה מינה על ענין שליש הבא במקום הכחשה, ש"מ דמילתא פשיטא ליה דשליש אפילו במקום הכחשה מהימן כיון דאודי דהימניה לפקדון אודי דמהימן הוא גביה לההוא מדעם ומהימנינן ליה לכל מילי דאמר עליה אע"ג דמכחשי ליה. וטעמא דמילתא דהא הימניה. ותו דשלישות יוצא מתחת ידו הוא ואי בעי קלתיה אי הוה מהדר שטרא ללוה מעקרא. וכיון דחזינא בהאי סוגיא דכי הדדי נינהו שליש בהכחשה לשאר שליש ש"מ דכל שליש מהימן אפילו בהכחשה. ואע"ג דאיכא מרבוותא דכתבי שאם יש עליהם שום תערומת מן השליש בענין שלישותו אע"ג דנפיק מתותי ידיה ה"ל נוגע בעדותו ולא מהימן, הא לא קשיא, שלא נאמרו דברי הגאונים אלא כשיש מחלוקת ביניהם שהוא אומר לא השלשתם בידי אלא כך והן אומרים [או] אחד מהם אומר שיותר השלישות בידו, דהתם כיון דמחייב להו שבועה נוגע בעדות הוא מקרי ותו לא מהימן, דבעל דבר הדר ביניהו ותו לא מקרי שליש, וכדאמרינן בקדושין [מ"ג ע"ב] גבי הן הן שלוחיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת הוו להו שלוחין נוגעין בעדותן וכולא מלתא כדאיתא התם. והא נמי דכוותא היא. אבל היכא דלית להו תרעומת עילויה אלא שזה אומר נפקד ממני היית להחזירו לי וזה אומר לא כי שליש מנית אותי עליו בינך ובין פלוני, בזה השליש נאמן, דהא הימניה עילויה. ולא תימא דוקא כי טעין ליה נפקד היית מהימן דמ"מ הא קא מודה ליה דהימניה לפקדון מיהת, ומדהמניה מהימן עילויה בכל מאי דאמר, אלא אפילו טעין ליה חד מנהון גזלתו ממני ואיהו טעין לא כי שליש מנית אותי על עסק זה בינך ובין פלוני והכי הוה, כיון דליכא תרעומת ביניהון מסך מאי דמסרו ליה אלא כל חד וחד מודה לחבריה סך הענין אלא דאיכא פלוגתא בינייהו אי הוה שליש או גזלן מההוא מדעם, בזה ודאי שליש הוא נקרא עדיין ולאו נוגע בעדותו, דהא לא כפר ליה מידי לצרכיה, ולא מקרי בההיא טענה בעל דבר כיון דלא טעין ליה דידי הוא. וכן קבלה בידינו מסברת הראשונים שכתבו האומר לחברו כלי זה שבידך שלי הוא פקדון שהפקדתי לך, והלה אומר שליש אני בו ושל איש פלוני הוא יבא הוא ויטול את שלו, אין עליו חיוב שבועה כלל, דשליש נאמן משניהם ומסתמא חזקה אין אדם חוטא ולא לו, והואיל ואיתיה תחות ידיה איהו נאמן במאי דאמר ביניהון, דמעיד נקרא ולא בעל דבר, דא"כ לא מצינו שליש שיועיל אא"כ מעמידין אותו ביניהון בעדים, ובודאי דכולה [סוגיא] משמע דבלא סהדי אוקמוה ואיהו מהימן, דא"כ מאי נאמנותיה, וחזקה אין אדם חוטא ולא לו קא מסייע ליה ומהימן. ואין צ"ל אם טען כי ממנו נפל ומצאו השליש אבל לא טען שהפקידו בידו ולא השלישו בידו, דכיון דטען דנפל מיניה ודרך מציאה בא לידיו ולא השליש, הא קי"ל [ב"מ י"ב ע"ב] מצא שט"ח בשוק לא יחזיר לא לזה ולא לזה, וכיון דמודה וטען דנפל מיניה איתרע, וטענת נפילה לאו מששא אית בה, ושליש מהימן דמסייע ליה חזקה דאמרן.
<h2>דף יג:</h2>
ויש לברר שליש הנמצא שטר חוב בידו אף שיהיה בקנין ואינו יודע מה טיבו אצלו אם הפקידו בידו הלוה או המלוה או אם פרוע כולו או מקצתו וכל אחד מהם טוען שיחזירנו לו, למי מהם מחזירים אותו. על זה גרסינן בב"מ פ"ק [כ' ע"א] מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו. ומשנה זו פירשה רש"י ז"ל בשליש. וזה טופס מה שכתב, האי משנה מילי מילי קתני וכולה מילתא באנפי נפשה היא, והכי פירושה מצא שטר בין שטרותיו שאינו שלו ואינו יודע מה טיבו אצלו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה או שיהיה מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם ושכח עיקר הדבר יהא מונח בידו עד שיבא אליהו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה, דחיישינן לפרעון כר' יוחנן [י"ג ע"ב], ואע"פ דקתני בסמוך לזה אם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות ואוקימנא בגמ' דמתחת ידי מלוה נפיק לה, לא תקשי לך, דהא פרישנא דמילי מילי קתני ולא קאי האי לרישא דקתני מצא בין שטרותיו וכו'. מכל זה למדנו שדעת רש"י הוא לפסוק שאחר שהשטר יצתה מרשות המלוה והיא נמצאת עכשו ביד השליש והשליש נסתפק בדבר איך הוא, יעמוד השטר בידו עד שיבא אליהו ולא יחזירנו לא למלוה ולא ללוה. וכן עיקר. וכן מצאתי כתוב בפירוש הר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל וזה טופס לשונו, איכא מ"ד דמשנה מצא בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו דאסיקנא שיהא מונח בידו עד שיבא אליהו לאו במלוה ולוה עסקינן אלא באדם אחר שהוא כמו שליש מאותו שטר שאינו שלו אלא שהוא זכות ראובן שיש לו על שמעון ואינו יודע לוי המוצאו בין שטרותיו על אי זה ענין הוא מופקד בידו וכיצד בא לידו, כיון דהכי הוא לא יחזירנו לא למלוה ולא ללוה אלא שיהא מונח עד שיבא אליהו, וקתני סיפא אם יש עמהם סמפון יעשה מה שבסמפון. ואי קשיא לך א"כ דהאי מצא בין שטרותיו לאו אמלוה קא עסיק אלא אאיניש אחרינא מ"ט מוקמינן לה בגמ' שנמצא בין שטרותיו קרועין או קיימין, דודאי לעולם יש לנו לומר שיהא מונח בידו עד שיבא אליהו, דהא לא ידע כיצד באת לידו. ותו מה ענין סמפונות היוצא מתחת ידי מלוה דקא מקשינן מינה להאי מימרא. ואיכא דקא בעו לתרוצי להאי קשיאתא דהא קמ"ל דאפילו היכא דנמצא השטר ביד השליש ואינו יודע מה טיבו ששכח כיצד בא לידו ויש עמהם סמפונות אעפ"כ י"ל שמא שניהם הושלשו בידו, השטר והסמפון, ועל תנאי, ונתקיים התנאי ונפרע השטר או לא נתקיים ולא נפרע, א"נ שהמלוה הפקידו בידו הוא והסמפון שלו, וי"ל נמי שהלוה הפקידו בידו והסמפון שלו הוא, ולפיכך אע"פ שאינו יודע הנפקד מה טיבו אצלו אם מצאו בין שטרות קרועין י"ל כשנזכר שליש את שלישותו שהוא פרוע הניחו בין הקרועות כדי שיזכור ויקרענו, ולפיכך אפילו ביד שליש יש חלוק בין שמצאו בין קרועין בין שמצאו בין מקויימין, ואי אמרת דמקשינן נמי מסמפון א"כ דהאי דנמצא ביד שליש הוא ולא ביד המלוה היכי מקשינן ממתניתין דקתני אם יש עמהם סמפונות וכו' לברייתא דקתני סמפון היוצא מתחת יד מלוה וכו'. ותירוצא דמילתא כי זה השליש אם נאמר פקדון הוא מידי המלוה הרי הוא הסמפון הזה כסמפון היוצא מתחת יד המלוה, ולכך קא מקשינן מינה מסמפונות היוצאות מתחת יד מלוה. ותירוץ זה רחוק הוא מן הדעת. אלא שיש מתרצין דהאי סיפא דקתני אם יש עמהם סמפון אינו עונה לנמצא שטר בין שטרותיו כי אם לכולהו שאר שטרות קאי. וראיה לדבר דלא קתני ואם יש עמו סמפון וכו', ע"כ. הא למדת שדעת רבינו שלמה ודעת אלו שוה בדין זה שכתבנו.
<h2>דף כ.</h2>
ויש לברר שליש הנמצא שטר חוב בידו אף שיהיה בקנין ואינו יודע מה טיבו אצלו אם הפקידו בידו הלוה או המלוה או אם פרוע כולו או מקצתו וכל אחד מהם טוען שיחזירנו לו, למי מהם מחזירים אותו. על זה גרסינן בב"מ פ"ק [כ' ע"א] מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו. ומשנה זו פירשה רש"י ז"ל בשליש. וזה טופס מה שכתב, האי משנה מילי מילי קתני וכולה מילתא באנפי נפשה היא, והכי פירושה מצא שטר בין שטרותיו שאינו שלו ואינו יודע מה טיבו אצלו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה או שיהיה מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם ושכח עיקר הדבר יהא מונח בידו עד שיבא אליהו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה, דחיישינן לפרעון כר' יוחנן [י"ג ע"ב], ואע"פ דקתני בסמוך לזה אם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות ואוקימנא בגמ' דמתחת ידי מלוה נפיק לה, לא תקשי לך, דהא פרישנא דמילי מילי קתני ולא קאי האי לרישא דקתני מצא בין שטרותיו וכו'. מכל זה למדנו שדעת רש"י הוא לפסוק שאחר שהשטר יצתה מרשות המלוה והיא נמצאת עכשו ביד השליש והשליש נסתפק בדבר איך הוא, יעמוד השטר בידו עד שיבא אליהו ולא יחזירנו לא למלוה ולא ללוה. וכן עיקר. וכן מצאתי כתוב בפירוש הר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל וזה טופס לשונו, איכא מ"ד דמשנה מצא בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו דאסיקנא שיהא מונח בידו עד שיבא אליהו לאו במלוה ולוה עסקינן אלא באדם אחר שהוא כמו שליש מאותו שטר שאינו שלו אלא שהוא זכות ראובן שיש לו על שמעון ואינו יודע לוי המוצאו בין שטרותיו על אי זה ענין הוא מופקד בידו וכיצד בא לידו, כיון דהכי הוא לא יחזירנו לא למלוה ולא ללוה אלא שיהא מונח עד שיבא אליהו, וקתני סיפא אם יש עמהם סמפון יעשה מה שבסמפון. ואי קשיא לך א"כ דהאי מצא בין שטרותיו לאו אמלוה קא עסיק אלא אאיניש אחרינא מ"ט מוקמינן לה בגמ' שנמצא בין שטרותיו קרועין או קיימין, דודאי לעולם יש לנו לומר שיהא מונח בידו עד שיבא אליהו, דהא לא ידע כיצד באת לידו. ותו מה ענין סמפונות היוצא מתחת ידי מלוה דקא מקשינן מינה להאי מימרא. ואיכא דקא בעו לתרוצי להאי קשיאתא דהא קמ"ל דאפילו היכא דנמצא השטר ביד השליש ואינו יודע מה טיבו ששכח כיצד בא לידו ויש עמהם סמפונות אעפ"כ י"ל שמא שניהם הושלשו בידו, השטר והסמפון, ועל תנאי, ונתקיים התנאי ונפרע השטר או לא נתקיים ולא נפרע, א"נ שהמלוה הפקידו בידו הוא והסמפון שלו, וי"ל נמי שהלוה הפקידו בידו והסמפון שלו הוא, ולפיכך אע"פ שאינו יודע הנפקד מה טיבו אצלו אם מצאו בין שטרות קרועין י"ל כשנזכר שליש את שלישותו שהוא פרוע הניחו בין הקרועות כדי שיזכור ויקרענו, ולפיכך אפילו ביד שליש יש חלוק בין שמצאו בין קרועין בין שמצאו בין מקויימין, ואי אמרת דמקשינן נמי מסמפון א"כ דהאי דנמצא ביד שליש הוא ולא ביד המלוה היכי מקשינן ממתניתין דקתני אם יש עמהם סמפונות וכו' לברייתא דקתני סמפון היוצא מתחת יד מלוה וכו'. ותירוצא דמילתא כי זה השליש אם נאמר פקדון הוא מידי המלוה הרי הוא הסמפון הזה כסמפון היוצא מתחת יד המלוה, ולכך קא מקשינן מינה מסמפונות היוצאות מתחת יד מלוה. ותירוץ זה רחוק הוא מן הדעת. אלא שיש מתרצין דהאי סיפא דקתני אם יש עמהם סמפון אינו עונה לנמצא שטר בין שטרותיו כי אם לכולהו שאר שטרות קאי. וראיה לדבר דלא קתני ואם יש עמו סמפון וכו', ע"כ. הא למדת שדעת רבינו שלמה ודעת אלו שוה בדין זה שכתבנו.
<h2>דף כא.</h2>
ויש לנו לברר אם צריך הלוה לפרוע חובו למלוה בפני שליש שהשלישו בינו ובין המלוה ואם מת לוה או שעבר הזמן שהיה קבוע לפניהם לפרעון החוב אם יש על השליש להחזיק הדבר בחזקת שאינו פרוע אם לאו. ומסתברא שאם פרעו בודאי היה מודיעו לשליש בפני המלוה. ועוד שאלו פרעו היה תובע ממנו שטרו ולא היה מניחו בידו, ואע"פ שהדבר ספק לשליש אם השטר פרוע אם לאו אין אנו דנין בו יהא מונח עד שיבא אליהו, שהרי זה יודע היה מה טיבו אצלו, שעל כן מניחין שטריהן בידו הלוה והמלוה להגבותו לדעת כמה הוא וכמה נשתייר לגבות והלכך מסתמא כיון שהוא [יודע] שלא פרע לו כלום בפניו יש לו להעמיד השטר בחזקתו כשהיה כשבא לידו ובידוע שלא פרע כלום, ויש מן הדין להחזירו למלוה אם עבר הזמן שהתנו ביניהם שיפרענו. וכן השיב הרי"ף ז"ל [סימן רכ"ח] וזה טופס השאלה, ראובן לקח משמעון חצר בתורת משכונה ודר בה בשעת השמד בגראנטה ונפטר ראובן ונלקח החצר לשלטון ופייס שמעון כאן וכאן עד שהוחזרה לו החצר, ותבע אותו בנו של ראובן ואמר לו או תן לי הממון או תן לי החצר ואדור בה, ונכנסה ביניהם פשרה במקצת אותו ממון וכתבו ביניהם שטרות, שטר אחד מוחזק כך וכך על שמעון ושטר אחד של מחילה, ונתנו שתי השטרות ע"י שליש נאמן עד שישלים לו שמעון אותו שטר ויקרע אותו הנאמן וימסור המחילה לשמעון, ונפטר שמעון ולא גבה ממנו בן ראובן כלל ונשתיירו השטרות, ועכשיו תבע שטרו מן הנאמן ליתנו לו, היש מן הדין שיתן אותו לו. תשובה, יש על הנאמן מן הדין כשמת מי שהיה עליו החוב ולא פרעו שימסור השטר לתובע, ואע"פ שלא אמר שמעון אם פרע אותו אם לאו, שהדבר מוכיח שלא פרע אותו משני פנים, האחד שאלו פרעו היה מודיע לנאמן בפני בן ראובן המלוה, והשני שאלו פרעו לא היה מניח השטר בידו. ואע"פ שהדבר מוכיח אינו נפרע מן השטר בלא שבועה, על פי מה שאמרו [שבועות מ"ד ע"ב] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, משום שאפשר שפרע ואנסו אונס או ששכח להודיע לנאמן. והוא שאין נאמנות בשטרו. ואין לומר בכזה יהא מונח עד שיבא אליהו, לפי שלא נאמר כן אלא במצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אבל זה הנאמן הרי הוא יודע מה טיבו ולמה הניחו אצלו, שעל דעת כן הניחו לו שאם יפרע ממנו יודיעוהו ויכתוב בשטר שפרע ממנו פלוני כך וכך, וכיון שלא בא לידו בידוע שלא פרע ממנו כלום. תדע שאלו היה שמעון זה קיים והיה הולך עמו בן ראובן לזה השליש ואומר לו הרי לא נתן לו כלום היש מן הדין ליתן לו השטר ולהגבותו אותו מדעם בפניו, משום כך אני אומר שאין אומרים בכזה השטר יהא מונח עד שיבא עליהו דכיון שלא בא אליו להודיע הענין בידוע שלא פרע לו כלום, ע"כ. ויש לנו לברר שליש שמת ונמצא שט"ח של אחרים בתיבתו ואין אנו יודעין מי הפקידו אצלו אם הלוה או המלוה, וטוען הלוה שפרעו, בזה ודאי אין ספק שאם נמצא כתוב על גב השטר מכתיבת ידי שליש או מכתיבה אחרת מי הפקידו אצלו או שכתוב על גבו כמה הוא פרוע ממנו, בזה יש לנו לדון וללכת אחר מה שכתוב בו ונדון על פיו, שכיון שהשטר נמצא בידו יש לנו לדון כמו שנמצא כתוב על גבו. וכדגרסינן [ב"מ כ"א ע"א] סמפון שאין עליו עדים והוא יוצא מתחת ידי שליש הרי זה כשר. וכאן נמי כיון שכתב ע"ג השטר או במקום אחר ששטר זה פרוע סומכין על מה שכתוב ונדון על פיו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [מלוה פט"ז ה"ה] וז"ל, שליש שמת ונמצא כתב יוצא מתחת ידי שליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא אע"פ שאין עדים על הכתב עושים על פי אותו הכתב, ע"כ. אבל אם אין השליש בעולם כגון שמת או שהלך לו למ"ה ואף לא נמצא ע"ג ואף לא על מקום אחר מה טיבו אצלו, זה ודאי לא ינתן לא למלוה ולא ללוה, דחיישינן לכמה חששות, חדא דילמא לוה אפקדיה ניהליה, אידך דחיישינן לפרעון, ותו דחיישינן דילמא אפקדיה ליה [מלוה] ולא נפרע עדיין ממנו, אפילו לוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואע"פ שהוא בקנין וחייב מודה, דדיינינן ליה כמצא שט"ח בשוק [ב"מ ט"ז ע"ב] דחיישינן לפרעון ולקנוניא דלא ליפסדו לקוחות.
